רשמים מאמריקה אוגוסט 2008 - יומן מסע 

אוגוסט 2008, ארצות הברית של אמריקה.
זו לא פעם ראשונה עבורי במדינה הגדולה. ביקור תשיעי במספר אם אינני טועה. ובכל זאת יש משהו ראשוני בחוויה שאני חווה הפעם. אולי משום שבביקור הזה אני לבד עם ילדי בלי מבוגר נוסף אחראי, אולי משום שאני רואה את הדברים דרך עיניה של ביתי הבכורה, שנחשפת לראשונה למשפחה הענפה שיש לה כאן, לגודל המדינה לנופים לבתים לאורח החיים. ואולי זו אני, עברתי דרך מאז הפעם האחרונה.

ארצות הברית של אמריקה מדינה גדולה. הכבישים רחבים, נוחים, מהירים, השילוט מדוייק, אם תעקבו אחר מספרי הכבישים הסיכוי ללכת לאיבוד הוא קטן. ועדיין הג'י פי אס משרת אותי נאמנה. אני חושבת עד כמה קל להתרגל לקידמה שעושה עבורנו פעולות. מי זוכר מספרי טלפון מאז עידן החיוג האוטומטי וזיכרונות הטלפון. בלי מפה, מכביש אחד לשני, מנחשת באיזו מדינה אני נמצאת עתה, וזה מוזר ותלוש ומנוון. אם היה איתי פרטנר מבוגר היינו עושים את זה אולד פאשן, כמו שאני אוהבת עם מפה גדולה פרושה ומסלול מתוכנן לפני הנסיעה.
רק לפני כמה ימים צפרתי למישהי שעמדה באור ירוק, ועכשיו אני פה, במדינה בה צופר המכונית לא מושמע, בה אופנועים עומדים בטור עם המכוניות ולא מנצלים את יתרון הגודל ונדחקים ביניהן כשהרמזור אדום. מדינה בה בכל מקרה נותנים זכות קדימה, בה הסכנות בכביש הן בעיקר התפרצות אווזים, או פרות או צבאים לכביש, תלוי באזור בו אתה נמצא.
אני נוהגת במודעות יתר, לא לעשות משהו ישראלי שיבדיל אותי משאר הנהגים בכביש. קשה לקעקע הרגלים. כאן הכל על פי החוק והסדר הטוב. גם השלטים בצידי הכביש המהיר המסבירים מדוע צריך לחגור. כי זה החוק. Buckle up. It is the law תחשבו על הקמפיין המקביל בישראל. חוק, מה חוק? תנו לנו סיבה יותר טובה מזו.

אוגוסט 2008, ארצות הברית של אמריקה.
פתאום סרט הקיץ שראיתי עם הקטנה, וולי, לא נראה כל כך עתידני, נדמה שהדברים כבר כך, כמעט. תרבות הצריכה היא עדיין התרבות המובילה. המחירים כמו שאנחנו גם מכירים, מופיעים במספרים לא שלמים 5.99 אבל בכל מקום וקניה נותנים לך עודף, פני אחד. הארנק שלי מלא במטבעות קטנים. A penny for your thoughts אני חושבת לעצמי, איך יודעים פה לאסוף מטבע למטבע, לחסוך במקומות שנראים לי שוליים, כמו שירות עצמי שחוסך עוד כמה סנטים למחיר, בונים בנינים ירוקים שעל הגגות שלהם מגדלים דשא לקלוט את הגשמים, ולחסוך אנרגיה אבל המזגנים עובדים כאן בבתים הפרטיים ללא הפוגה, תושבי יבשת אירופה בוודאי מאבדים שינה מן המחשבה. או למשל, תעשיית המחזור. בשיחות עם אנשים עולה האבסורד. לחברות הממחזרות יש אינטרס מובהק שהיצרנים ימשיכו לייצר אריזות ומוצרים מפלסטיק. וכך מה שעל פניו נראה חיובי וטוב, מקבל פנים אחרות, ומעורר שאלות באשר למימון שניתן לכך על ידי הממשל.

הימים הולכים ואוזלים, נדמה שאין די זמן לכל הדברים שרציתי שנספיק. מרחוק אני שוכחת עד כמה המדינה הזו גדולה. כשאני מגיעה לכאן בכל פעם מחדש אני נדהמת מן הגודל שלה ומצטערת שלא הוספתי עוד כמה ימים לחופשה. המרחקים שיש לעבור בכדי להגיע ממקום למקום עצומים. אם נאסוף את הזמן הנדרש למעברים מן החניון, למדרגות, למעליות, נזדקק לעוד כמה שעות ביום. חצי מזמן הביקור במוזיאון מוקדש לתנועה שכזו. הכל אקסטרה לארג'. הבניינים, הרחובות, רק המכוניות נעשו קטנות לעומת הדגמים שהיו נפוצים על הכביש לפני 30 שנה. שאר הדברים נדמה שאפילו גדלו. האריזות, האנשים, הארוחות המוגשות. כוס שתייה קטנה במסעדות המזון המהיר שווה בגודלה לכוס גדולה שאנו מכירים. העוגיות, העוגות והקוראסונים הנמכרים בדוכנים גדולים פי כמה מאלו שאנו מורגלים בהם בארץ. תוך זמן קצר אני מאבדת ייחוס לבחוץ, כי הפרופורציות נכונות רק הסולם השתנה. האמריקאים יגלו בקרוב מה שתושבי ניו יורק למדו לא מזמן. לפני חודש נכנסה תקנה חדשה בעיר לתוקף לפיה כל המסעדות שלהן מעל 15 סניפים מחויבות לציין ליד כל מנה בתפריט את הערך הקלורי שלה. כך הסתבר לניו יורקרים שהבייגל המוגש במסעדות מכיל 500 קלוריות ומשמין יותר מסופגנייה מקומית.
החזרה לטבע ולתזונה נכונה איננו טרנד אופנתי, כמו שהיה לפני שני עשורים, הצרכנים הם אלו המבקשים את המזון הבריא הפעם וזהו כורח קיומי של ממש. בעיות עיכול ופגעי ההורמונים שולחים את האמריקאים לחפש מוצרי מזון אורגניים, גם את השמרניים שביניהם. אם אתה גר בכרך גדול תוכל למצוא הכל, אם אתה מתגורר בעיירה רחוקה, ההיצע דל. אמנם התחרות מתעוררת והמחירים מתחילים לרדת. ובינתיים אפשר לגדל את הדברים בגינה. גינות ירק נפוצות בחצרות הבתים מאז שאני זוכרת את עצמי, גם בערים הגדולות וגם בפריפריה. תירס ואפונה עגבניות ומלפפונים ובצל ישר לשולחן, תחביב שכבר מזמן קיים. אך עתה מצאנו גם גידולים אחרים. לול תרנגולות מטילות ובקרוב תגיע לכאן פרה חולבת אומרים לי בעלי הבית בו אנחנו מתארחים.

אוגוסט 2008, ארצות הברית של אמריקה.
לאחר כמה ימים במדינה הענקית הזו, אני מרגישה משהו חסר. נדמה שדווקא כאן הסקס לא מוכר. אנשים לא מביטים בעיניים, אלא רק כשנדרש, בלי ניצוץ, בלי כוונה. אני שבאתי לכאן מארץ אחרת, מורגלת במבטים מפשיטים, חוקרים, מגלים. מבטים שיש בהם רמז וסוד, מבטים חמים של המזרח התיכון. מבקשת את הפניית הראש כשחולפת על פניך אישה יפה, את המבטים לחלון השכן ברמזור, את הזימה. שנים של דיכוי בכדי לעמוד בתקינה מביאים לאובדן התחושה. ופתאום אני רוצה הביתה, גם זו סיבה.